בית המשפט העליון פסק בתביעה בה לטענת התובע, יזם, הוא זכאי לקבל מהנתבעים, רוכשי נכס, את חלקו בעסקה וקבע כי היזם אינו זכאי לכל תשלום משלא הצליח להוכיח כי כרת עמם חוזה מחייב. נקבע כי ההתקשרות בין הצדדים לא הייתה חוזית אלא אך בשלב טרום מו"מ.
לפני כשנתיים פנה התובע מספר פעמים לרוכשים, הציג את עצמו כיזם פרויקט והציע את שירותיו בניהול מו"מ עם מוכרי הנכס לצורך הורדת במחירו, תוך מסירת מידע אודות הנכס לרוכשים. לבסוף, הרוכשים קנו את הנכס ללא תיווכו של התובע.
התובע טען כי על פי ההסכמה הנטענת, שימש כ"יזם" בעסקה זו ויש לאפשר לו להשלים את ליווי רכישת הנכס והשבחתו ולקבל תגמול מכל רווח שתשיא העסקה. לחלופין, ככל שלא ניתן לאכוף את ההסכמה, ביקש לחייב את הרוכשים לשלם לו סך של 3,800,000₪ עבור חלקו בעסקה, בתוספת פיצויים.
התובע טען כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב, הכולל הצעה, קיבול, מסוימות וגמירות דעת. נטען, כי הרוכש הסכים, בין במפורש ובין מכללא, לחלקו של התובע בעסקה.
לטענת התובע הוא הבהיר לרוכש שהוא פועל כיזם וחלקו נגזר מהרווח בעסקה והעברת המידע על ידו לרוכש אודות הנכס הוכפפה לתמורה אותה ביקש. עוד טען, כי ההפחתה במחיר הנכס היא פרי עמלו וכי לאחר שהרוכש השיג אותה וקיבל את מלוא המידע הרלוונטי בקשר לנכס, פעל הרוכש מאחורי גבו ורכש את הנכס באמצעות אחר. נטען כי בכך ניצל הרוכש את המידע הרגיש שקיבל במסגרת ההתקשרות ביניהם, הכול בניסיון למנוע מהתובע את חלקו.
לטענתו, התנהלות הרוכש מהווה חוסר תום לב תוך עשיית עושר על חשבונו וטען כי יש לראות במצב כאילו שוכלל הסכם ונחתם ולפיכך יש לחייב את הרוכש לפצותו.
הרוכשים טענו כי בין הצדדים לא נכרת כל הסכם, שכן הצעת התובע לא הייתה מסוימת ומכל מקום הרוכש לא קיבל אותה. כמו כן, לטענתם, לא נתקיימו יסודות החוזה של מסוימות וגמירות דעת להתקשרות בהסכם. עוד טענו הרוכשים כי הנכס נמכר במחירו הריאלי על פי חוות דעת שמאית שהוכנה לצורכי משכנתא, מחירו נקבע על פי רצון המוכרים, והתובע לא היה הגורם להפחתה במחיר.
לעניין עילת עשיית עושר ולא במשפט טען הרוכש, כי לא הוכח שהרוכשים התעשרו על חשבונו של התובע, או קיבלו ממנו שירות או טובת הנאה שיש בהם כדי לזכותו בתשלום כלשהו מהם.
כב' השופט א' פרקש קבע כי לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים בדרך של הצעה וקיבול.
בהודעות דוא"ל ששלח התובע לרוכש ביוזמתו וללא שקדמה לה פניה מצד הרוכש, הציע התובע את שירותי היזמות שלו בקשר לנכס ופירש את כוונתו בנוגע לניהול הנכס כ"השקעה", אולם לא פירט מה חלקו ביחס לחלק של ה"משקיע", ולא מהי ה"נוסחה הנכונה", במקרה שהרוכש ירצה את הנכס לשימושו הפרטי. כמו כן, לא פורטו אפיקי השקעה שונים ולא הוצגה תוכנית עסקית לניהול הנכס. נקבע כי נראה כי בהודעה זו יש הצעה כללית לקיום קשר עסקי בין הצדדים בנוגע לנכס, שעל פרטיו יש לנהל משא ומתן ועל כן זו אינה הצעה שניתן לראות בה כהצעה מסוימת על מנת ליצור מערכת יחסים חוזית מחייבת בין הצדדים.
בנוסף נקבע כי לא ניתן ללמוד מתשובת הרוכש על קיבול שכן קיים קושי להגדיר מה הרוכש מקבל על עצמו. עוד נקבע כי מתקבלת טענת הרוכש לעניין הלך מחשבתו לאחר שהתובע הודיע לו שפנה לאדריכל להכנת תוכניות לבית, שאז "נדלקה לו נורה אדומה" והוא הבין שיש פער בין הצדדים לגבי תפיסתם את העסקה. אם כן נקבע כי התובע שיווק את עצמו לנתבע במטרה לעשות עמו עסקים, ופרש בפניו אפשרויות שונות להתקשרות עמו טרם נכנסו הצדדים למשא ומתן אודות היחסים ביניהם.
בנוגע לטעת התובע לגבי חוסר תום ליבו לכאורה של הרוכש, נפסק כי המגעים בין הצדדים היו בשלב של קדם מו"מ ולא נוהל מו"מ לגופו של עניין. על כן דין נקבע כי טענה זו להידחות.
עוד נקבע כי במקרה דנא, לא נראה כי ההתעשרות של הרוכש באה דווקא מהמידע שמסר לו התובע, שכן המידע לא היה נחלתו הבלעדית של התובע ולא היה בגדר סוד.
עוד נקבע כי לא הוכח שההתעשרות באה "על חשבון" התובע, שכן התובע לא הוכיח נזק שנגרם לו כתוצאה ממסירת המידע ואף לא הצביע על אף גורם שהיה מעוניין בעת ההיא להיות שותף של התובע במקומו של הרוכש. התביעה נדחתה. הרוכשים יגישו בקשה מתאימה לפסיקת הוצאות והתובע יגיב לה.
